<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' תפילה וק"ש</h1>
<h2>דף ג.</h2>
תניא רבי אליעזר אומר שלש משמרות הוי לילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי אוי שהחרבתי את ביתי וכו', פרש רב האי גאון ז"ל דהאי יושב ושואג כארי משל הוא עפ"י הקרא שאג ישאג על נוהו. ותורף הדבר שיש מנהג בישראל לומר במשמרת הלילה תחנונים על חרבן הבית כענין שנאמר קומי רוני בלילה. ואנן חזי לן שלש שאגות האלה כנגד שלשה פרקים דתנן (יומא כ') בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו, ביום הכפורים מחצות, וברגלים מאשמורה ראשונה, וזוכר הקב"ה שלש עונות אלה שנעשה בהן עבודה במקדש ושואג עליהם. ולהכי מסתייע הא מלתא ממאי דאמרינן (שם) כי קא חשיב סוף משמורה הראשונה ואמצעית דאמציעתא ותחלת משמורה אחרונה, והכי מכוון הענין להני שלש עונות שהיו תורמין את המזבח, והן שעות של תחנונים, ויש לנו לדאוג על חרבן בית המקדש, משל לתלמיד היושב לפני רבו, ורבו מיצר, אף הוא מיצר עמו. ומכי חריב בית המקדש אין שחוק לפניו לפיכך אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה.
תני ר' חייא כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה וגו'. מכל הני אנפין חייבין בית ישראל לשקוד בלילות במשמורות ולהרבות תחנונים על חרבן הבית. וחוב על תלמידי חכמים לעסוק בתורה ובענין קרבנות דכתיב הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילות מעלה עליהם הכתוב כאלו עוסקים בעבודה, וכתיב לעולם זאת על ישראל אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. רבי יוחנן אמר אלו ת"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה בית המקדש בימיהם.
<h2>דף ד:</h2>
א"ר יוחנן איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ואע"ג דבעי למימר אחר גאל ישראל השכיבנו כיון דתקנו חכמים בגאולה כגאולה אריכתא דמי. ולי הכותב אמר רבי יצחק בן מרון הלוי ז"ל שהשכיבנו מעין גאולה, דבעת שיצאו ממצרים ואכלו פסח ואמר להם ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר והבטיחן שלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם היו מתפללין התפלה השכיבנו ה' אלקינו לשלו' והסר שטן מלפנינו ומאחרינו ושמור צאתנו שהוא מענין שהיו צריכין. ומה שאומרין בין גאולה לתפלה ה' שפתי תפתח, כיון דתקינו רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמי' וכיון דתקון רבנן בתראי ברוך ה' לעולם ויראו עינינו ומחתם עלייהו המולך בכבודו תמיד, היינו משום דהלכה תפלת ערבית רשות ולהכי מפסיקין בקדיש דמשמע שנגמר הכל ומי שרוצה לילך ילך, אבל השתא אקבע עליהו חובה להתפלל תפלת ערבית וכיון דכבר קבעו ברוך ה' ויראו עינינו לא הוי הפסק וכגאולה אריכתא דמי. ולא תקנו רבנן בין גאולה לתפלה אלא פסוק ה' שפתי תפתח, ומי שמוסיף: שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו, הרי זה טועה ומפסיק בין גאולה לתפלה, והיינו דאמרינן אין אומרין דבר אחר אמת ויציב כדי שיסמך גאולה לתפלה.
אחר תהלה לדוד מוסיפין פסוק ואנחנו נברך יה וגו' הללויה, לשלשולי הללויה בתר הללויה. ושמעתי מהרב ר' יצחק בן מרון לוי ז"ל שמוסיפין פסוק זה מפני שאמרו כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח שהוא בן עולם הבא, לכך אחר שאמרנוהו אנו מבקשים: ואנחנו נברך יה מעוע"ע, שנזכה לאומרו לעולם הבא.
<h2>דף ח:</h2>
וכתבו הגאונים הא דאמר ר' שמעון בן יוחאי פעמים שאדם קורא ק"ש של ערבית קודם הנץ החמה לאחר שעלה עמוד השחר, דוקא בשעת הדחק כגון שהי' שכור או חולה אבל אם עשה במזיד לא יצא ידי חובתו כדאמרינן ההוא זוגא דרבנן דהוי משתכרי בהלולא דברי' דר' יהושע בן לוי ואמר להו כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק. ודקיי"לן כר' גמליאל דאמר זמן ק"ש עד שיעלה עמוד השחר ותו לא וההיא ודאי נמי לאו לכתחלה קאמר, דהא מחייבי רבנן לקרות ק"ש מיד בצאת הכוכבים ואמרו כל העובר על דבריהם חייב מיתה, לא קשי' הלכתא אהלכתא, דעד עמוד השחר קורא ויוצא י"ח אף מי שפשע והזיד ולא קרא עד סוף הלילה, אבל אי קרא אחר עמוד השחר לא יצא. אבל מי שנאנס ולא קרא כל הלילה התירו לו לקרות משעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויצא י"ח דעדיין קרינן בי' ובשכבך דאינשי טובא גנו בההיא שעתא. וכן הא דאמר רשב"י פעמים שאדם קורא ק"ש של שחרית לאחר שעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה, ההיא נמי בדיעבד הוא, אי נמי בשעת הדחק כגון שמשכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחלה לא יקרא אלא עם הנץ החמה. אע"ג דעמוד השחר חשוב יום לכל מילי כדאמרינן בפ"ב דמגלה לכתחלה עקר היום חשבינן משנראו נצוצי שמש ורובא דאינשי קיימו בההיא שעתא דקרינן ובקומך.
<h2>דף ט:</h2>
מאימתי קורין שמע בשחרין ותיקין גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, שבהנץ החמה מתחיל עקר היום ומצוה להתפלל בצאת החמה שנאמר ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים. ושדר רב שר שלום הנץ החמה כמשמעו, שמבקשת החמה להראות פניה והאדים העולם כדכ' ויוצא פרח ויציץ ציץ ומתרגמינן ואנצת נץ תחלת הראות פניה ואין אדם מצוי לכוון באותו שעה, מכל מקום מצותה בזה העונה עד סוף ג' שעות ביום דאמר קרא ובקומך ולאחר ג' שעות ליכא זמן קימה ממטתם אלא זמן ישיבה והליכה והתעסקות במלאכה דאפי' בני מלכים כבר עמדו ממטתם. מ"מ לא הפסיד בברכות אם קורא מג' שעות ואילך ואמר רב שאינו קורא בברכות אלא עד סוף שעה ד' שעד כאן זמן תפלת שחרית דקיי"לן כר' יהודה זמן תפלת שחרית עד ד' שעות וכך כתב הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל ויש מחכמי צרפת שאומרין עד חצות יוכל לקרות בברכות ואנו אין לנו אלא דברי הגאון, מכ"ש במקום שיש לחוש שעובר על לא תשא.
<h2>דף י:</h2>
המתפלל צריך לכוון רגליו להשוותם סמוכות וישרות שנאמר ורגליהם רגל ישרה וגרסינן בירושלמי זה שעומד ומתפלל צריך להשוות רגליו, ר' לוי ור' סימון, חד אמר כמלאכי השרת, וחד אמר ככהנים, מאן דאמר ככהנים דכ' לא תעלו במעלות על מזבחי, שיהא עקב בצד גודל וגודל בצד עקב, ומאן דאמר כמלאכים דכ' ורגליהם רגל ישרה. איכא מאן דאמר דהאי כיוון רגליו כמלאכים הכי הוא, דעקבי רגלים סמוכים זו לזו, ואצבעות הרגלים מפורדות אלו מאלו וזה כעין הגלגל שדומה לכף רגל עגל ודכ' ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל.
<h2>דף יא:</h2>
ואין חותמין ברכת יוצר אור באורו של משיח כגון אור חדש על ציון תאיר ונזכה לאורו, ואם אמרו, נימא האי פסוקא: לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו בא"י יוצר המאורות. ברכה שני' אין מתחילין באהבה רבה, אלא באהבת עולם דקיי"לן כרבנן וכן כתוב ואהבת עולם אהבתיך. וכ' הגאון ר' יצחק הא דקאמר לקמן השכים לשנות קודם שקרא ק"ש צריך לברך ברכת התורה, לאחר שקרא ק"ש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה, לאו ראי' שצריך לומר אהבה רבה, דההוא מימרא שמואל הוא, והוא מרי דשמעתא דאהבה רבה, מיהו רבנן פליגי עלי' ותניא כוותיהו דרבנן וכל מאי דמשתכח בתר הכי אהבה רבה אעיקרא דשמואל גריר עכ"ל ובתר נוסח בעל הלכות כ"כ. ולספרים אחרים פלוגתא קחזינא ולא סייעתא ודחיקא לן למימר כל מה דשקל וטרי בתר שמואל גריר ובעניות דעתין יפה עשו הגאונים פשר לומר בשחר אהבה רבה דגבי שחר אדכרו אמוראי בתראי בהדי' אהבה רבה, ובערב אהבת עולם כרבנן.
<h2>דף יג.</h2>
ודקדק הגאון ז"ל מדקתני הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא שמע מינה דברכות לא מעכבות והקורא ק"ש אף בלא ברכות יצא. ובירושלמי נמי אמר ר' אבא הדא אמרה שאין הברכות מעכבות. ואמרו רבנן דההוא דאידך פרקין דאמר ר' זריקא ארש"בל ברכות אין מעכבות זו את זו, שאם ברך אחת מהן ולא חברתה נפק ידי אותה ברכה, דמשמע סדרן הוא דלא מעכב אבל אמירה שלהן מעכבת, ההוא בצבור שנינו דקאי על הא דאמר להן הממונה ברכו ברכה אחת, אבל הא דמתניתין דהי' קורא בתורה ביחיד אתמר ובדידי' ברכות ודאי לא מעכבי. ומקצת רבותא אומרין אף בצבור ברכות לא מעכבות. והלכה כר' יהודה שאמר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק כלל דכתיב וה' אלקים אמת והלכתא כרבא דאינו חוזר ואומר אמת.
והלכתא כרבנן דאמרי ק"ש בכל לשון לאפוקי מרבי שאמר ק"ש ככתבה דרבים נינהו והלכתא כרבי מחברו ולא מחבריו. ועוד דסתם לן תנא כותיהו דרבנן דתנן ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ודוי מעשר ק"ש ותפלה וכו' ומחלוקת בברייתא וסתם במתניתין הלכה כסתם מתניתין אפי' אתיא כיחידאי. והא דתנן תפלה בכל לשון דוקא בצבור שאין צריכין למליץ, אבל ביחיד לא, דאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי, לפיכך אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי.
<h2>דף יג:</h2>
שמע ישראל ה"א ה' אחד, עד כאן כוונת הלב דברי ר' מאיר ואמר רבא הלכה כר"מ פסוק ראשון צריך כוונה ותו לא. וכוונה דקאמר רבא פרושו שיכוון לקבל עליו עול מלכות שמים בלבו כדכתיב על לבבך, וליכא לפרושי יכוון לצאת ידי מצוה, דרבא ס"ל בר"ה מצות אין צריכות כונה ומוקי לא יצא בקורא להגיה. והא דאמרינן הא בפרק ראשון הא בפרק שני דבפרק ראשון אין לו לעסוק במלאכתו ולא לרמוז בעיניו, לאו משום דפרק ראשון כולו צריך כוונה, כבר פרישו להו רבנן האי דאין לו לעסוק במלאכתו בפרק ראשון לאו משום דכולו בעי כוונה, אלא כי היכי דלא לשווי' לה עראי. ואי קשי' אי משום דבעינן שיקרא בקבע ולא דרך עראי מ"ש בפרשה ראשונה שאסרו לעסוק במלאכתו ובפרשה שני' ושלישית התירו לפועלים לעסוק במלאכתן, בפרשה ראשונה נמי לא בעי כוונה אלא פסוק ראשון שאני פרשה ראשונה דכתיב בי' ודברת בם והוא צווי שיעסק בה בקבע ולא דרך עראי, אבל בפרשה שני' כתיב ולמדתם את בניכם לדבר בם ומצווה שילמדו הבנים לדבר בדברי תורה וכ"כ רבנו חננאל דלכ"ע אסור במלאכה בפ' שמע.
בקריאת שמע תכוון שיש בה י"ח אזכרות כנגד י"ח חוליות שבשדרה ורמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים שבאדם לקיים מה שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה', ואל תהי דבר זה קל בעיניך שהרי אמרו אמר הקב"ה שמור את שלי, ואשמור את שלך, שמור רמ"ח תיבות שבק"ש ואני אשמר רמ"ח איבריך. ואעפ"י שאין בק"ש אלא רמ"ה תיבות, אמרו באגדה ר' נחמי' ור' עקיבא אמרו חסידים הראשונים תקנו שיהא ש"צ חוזר: ה' אלקיכם אמת להשלים רמ"ח, ויש מקומות שחוזרין ואומרים להיות לכם לאלקים להשלים, ואינו מנהג. ובצרפת אומרין להשלים ג' תיבות אל מלך נאמן קודם שמע, והוא במקום אמן על ברכת הבוחר בעמו ישראל, ואמרו משמי' דרב נחשון ריש מתיבתא דסורא בג' מקומות יחיד עונה אמן לעצמו בבונה ירושלים, בהבוחר בעמו ישראל באהבה ובאוהב עמו ישראל. ואנן טעמא לא קחזינא דבהדי' אמרו העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה ולא אמרו משובח אלא בבונה ירושלים דברכת המזון, ומקצת רבותא אמרי דשרי אחר גמר כל ברכותיו, כיון שהוא בסוף כגון ישתבח שמסיים כל פסוקי דזמרא וגומרן בברכה, אבל הכא קאי באמצעית דברכות ק"ש מגונה הוא אם עונה אמן, ומכ"ש שלא יאמר אל מלך נאמן.
וצריך להפסיק מעט בין ישראל לה' אלקינו, ובין ה' לאחד דאמרינן בירושלמי שאנשי ירחו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים פי' שלא הי' נותנים רווח בין ה' לאחד.
ולאחר שקרא פסוק שמע ישראל קורא בחשאי: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדאמרינן בפסחים דמוסיפין כך בק"ש שאמרו יעקב כשבקש לגלות הקץ לבניו נסתלקה ממנו שכינה ואמר שמא יש פסול במטתי כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל וכאבא שיצא ממנו עשו, פתחו כולם ואמרו: שמע ישראל ה"א ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותו שעה פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו. אמרי רבנן היכי נעביד, נאמריה לא כתביה משה, לא נאמריה אמריה יעקב, התקינו שיהא אומרין אותו בחשאי. וזו דרש ר' שמעון בן לקיש אבל רבנן אמרין בשעה שעלה משה למרום שמע מלאכים אומרין להק"בה: בשכמ"לו והוריד אותה לישראל, ולמה אין ישראל אומרין אותה בפרהסיא, הדבר דומה לאחד שגנב קוזמין, פי' תכשיטין מפלטין של מלך נתנה לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך, אבל ביום הכפורים שהן נקיים כמלאכים, אומרין אותו בפרהסיא.
ואמרינן בגמ' א"ר יהודה עד על לבבך בעמידה. ומפרש בירושלמי לא אם הי' יושב עומד אלא אם מהלך עומד, ור' יוחנן אמר כל הפרשה בעמידה. וכ' הגאון ר' יצחק ז"ל שאין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוחנן, דלא בעי כוונה אלא פסוק ראשון בלבד, כדאמר רבא הלכה כר' מאיר, ה"נ לא בעי עמידה אלא בפסוק ראשון. אבל הגאון כ' דמהלך צריך לעמוד עד על לבבך, דהא חזינן דליכא מאן דפליג דאסור לעסוק במלאכתו בפרשה ראשונה כי היכא דלא להוי עלי' עראי, וה"נ מסתבר דאחמרו מה"ט שלא יהא מהלך, דאם מותר לילך ודאי הוי עלי' עראי, והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דבתרי' דעל לבבך אמר קרא ושננתם וגו' ובלכתך בדרך, והתירה תורה מהלך להכי לא אסרו הלוך אלא עד על לבבך.
תנא סומכוס בן יוסף אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, ואמר רב אחא ב"י ובדל"ת, ואמר רב אשי ובלבד שלא יחטיף בחי"ת ומדלא הזכיר האל"ף, שמע מינה מאן דחטיף באלף שפיר דמי, והוי לן טעמא דאם יאריך באל"ף נראה כאומר: אין חד. איכא מאן דאמר שעור המאריך באותיות תלתא בחי"ת ותרי תלתא בד"לת מדקאמר רבי חייא דמאריך כדי שתמליכהו למעלה ולמטה, פי' בשמים ובארץ ובד' רוחות. יש אומרין שדי בכוונה, אבל רב האי גאון כ' צריך לכוון בנענוע הראש ויחזיר פניו ברמיזה לשש רוחות ויקבל מלכות שמים, דהא דמעביר ידיו על פניו מפרשי רבנן שלא יראו תלמידיו כשהוא מסביב עיניו לכל הרוחות. ובנענוע הראש בד' רוחות יפנה תחלה למזרח, ואח"כ לדרום ואח"כ לצפון. גמרינן הא מלתא מהלכות יצירה וז"ל: חמש, בחר ג' אותיות מן הפשוטות, חתם רוח בעד שלש וקבען בשמו הגדול יהו וחתם בהן שש קצוות, פנה למעלה וחתמו ביהו. שש: חתם תחת, פנה למטה וחתמו ביוה. שבע: חתם מזרח ופנה לפניו וחתמו בהיו. שמונה: חתם מערב פנה לאחריו וחתמו בהוי. תשע: חתם דרום ופנה לימינו וחתמו בויה. עשר: חתם צפון ופנה לשמאלו וחתמו בוהי. וכיון דהכי תנינן ראוי להמליך הקב"ה בק"ש כדרך שברא עולמו, להחזיר פניו למעלה, למטה, למזרח, למערב לדרום ולצפון.
<h2>דף יד.</h2>
אסור לאדם ליתן שלום לחברו קודם שיתפלל ודוקא המשכים לפתחו אבל כשאינו משכים לפתחו שרי דתנן בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. והאידנא נהיג עלמא שלא יתן אדם לחברו שלום כל עקר קודם תפלתו אלא אומר: צפרך לטב בלא כריעה ולא.... כל מי שהוא זהיר בברכות נקרא חסיד, כדאמר רב הונא האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות.
<h2>דף טו.</h2>
אמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין פי' רב האי לעשות עיסתו בטהרה וליטל ידיו לתפלה ולאכול פתו בנטילה צריך לילך ד' מילין ואם המים רחוקים משעור זה יקנח ידיו בעפר ויתפלל, ויעשה עיסתו כמו שיזדמן, ויאכל פתו בבלאי חמתות ולא אמרן אלא....
הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא ר' יוסי אמר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא ר' יהודה אמר לא יצא, ואמר ר' יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל דבדיעבד יצא. אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע, אבל בשאר מצות דברי הכל יצא אע"פי שלא השמיע לאזניו דתניא לא יברך אדם ברכות המזון בלבו ואם ברך יצא. וההוא בלבו לאו במחשבה דקיי"לן כרב חסדא דהרהור לאו כדבור דמי ולא כרבין להכי ודאי מאי דתני' ברכת המזון בלבו, שמדבר בלחש ולא השמיע לאזניו. ואייתי רבואתא ראי' דהרהור לאו כדבור דמי מהא דאמר בפרק השואל ממצוא חפצך ודבר דבר, דבור אסור הרהור מותר. ואקשי והא אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ, אלמא הרהור כדבור דמי, ומשני משום דכתיב והי' מחנך קדוש, כלומר לאו משום דהרהור כדבור דמי, דכיון דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, לא נפיק מיני' אלא דבור. אבל משום דהוסיף בפרשה גבי ושבת וכסית את צאתך והיה מחניך קדוש, משום הכי החמירו ואמרו הרהור נמי אסור, אלמא בשאר מילי הרהור לאו כדבור דמי.
<h2>דף טו:</h2>
תני רב עוירא ולמדתם שיהא למודך תם, ליתן ריוח בין הדבקים כגון על לבבך, להשמיע ב' למדין ולא להבליע אחת וכן על לבבך וכדומה לו. וצריך להתיז הזי"ן של תזכרו שלא יהא נשמע תשכרו, כאלו עושה לקבל שכר, וכן צריך להתיז סמך כי לעולם חסדו כדאי' בירושלמי. וצריך לשהות בין היום לעל לבבך, ובין היום לאהבה, דלא לשתמע היום ולא למחר כדאמר רבא.
<h2>דף טז.</h2>
קרא וטעה יחזור למקום שטעה. לא ידע באיזה פרק טעה יחזור לפרק ראשון, טעה באמצע הפרק ואינו יודע באיזו פסוק, חוזר לתחלת הפרק, בין וכתבתם דפרק א' לוכתבתם דפרק ב' ולא ידע אי קאי בההוא או בההוא חוזר לוכתבתם ראשון, והני מילי דלא התחיל למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו סרכיה נקט ואתי.
האומנים קורין בראש האילן או בראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה, ובשאר אילנות יורדין למטה ומתפללין, ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו, ולא התירו לפועלים אלא מפני בטול מלאכה. ומאי שנא בראש זית ותאנה דמתפללין פועלים משאר אילנות, משום דנפישי ענפייהו, ופרשו בירושלמי ר' אבא ור' סימון מפני שטרחותן מרובה והא דאמרינן אומנין קורין בראש האילן, אמר רבי יוחנן והוא שבטלין ממלאכתם וקורין משום דבעי כונה, ופריך והתני' בית הלל אומרין עוסקין במלאכתן וקורין, הא בפרק ראשון, הא בפרק שני. וחזי לן דלר' יוחנן דבטלים כל פרק ראשון משום כונה, דר' יוחנן לטעמיה דאמר כל הפרשה כולה צריכה כוונה, ואין הלכה כמותו ולא בעי כונה אלא פסוק ראשון בלבד כדאמר רבא ולדידי' בטלים כל פרק ראשון כי היכא דלא לשוויה להו עראי כדאמר לעיל (יומא י"ט).
תנו רבנן הפועלים שהיו עושין אצל בעל הבית קורין ק"ש ומתפללין, אוכלין פתם ומברכין לפניה ולאחריה ב' ברכות, ברכה ראשונה כתקונה, שניה פותחת בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ וקאמר טעמא דאסור לברך ועוסק במלאכתו. במה דברים אמורים בעושין בשכרן אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהם מברכין ארבע ברכות כתקונן.
<h2>דף טז:</h2>
חתן אם רצה לקרות שמע לילה הראשון קורא ואע"ג דפליג ר' שמעון בן גמליאל פסקו רב האי ורבנו יצחק והגאונים אם רצה לקרות קורא, וכל שכן בזמננו שאין מכוונים יפה, ור' חננאל ובעל הלכות פסקו כרש"בג שאין רשאי להחמיר משום דטריד במצוה. הקורא את שמע אין צריך לאחוז בציציותיו, אבל המניח תפלין חייב למשמש בהן תדיר כך אמרו הגאונים רב נטרונאי ורב משה.
<h2>דף כ.</h2>
נשים ועבדים וקטנים פטורים מן קריאת שמע ומן תפלין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון, ק"ש ותפלין הוו מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, תפלה מזוזה וברכת המזון מצות עשה שלא הזמן גרמא.
<h2>דף כא.</h2>
ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך דקיי"לן כר' אלעזר ואע"ג דאפלג עלי' רב יהודה אמר שמואל סתמא דמתניתין כר' אלעזר דק"ש דאורייתא. ואיכא מרבואתא דאמרי בקריאה גופא ליכא פלוגתא ורב אחא משבחא כתב טעמא דר' אלעזר דאמר ספק קרא ק"ש חוזר וקורא משום כבוד מלכות שמים הוא. ואנן לא חזינן הך טעמא, דבגמרא קאמר טעמא דק"ש דאורייתא וכן כתבו בעל הלכות והגאון ר' יצחק ז"ל.
אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן ור' אלעזר אמר חוזר וקורא, אע"ג דר"א תלמיד לגבי שמואל הלכתא כר' אלעזר, דבין בית שמאי ובין בית הלל מודי דהוי דאורייתא (י':) הלכך ספק קרא ק"ש חוזר וקורא ופשיטא לן דמברך ברכות לפניה ולאחריה, אע"ג דברכות דרבנן, דבפרק במה מדליקין (שבת כ"ב) מסיק רבא הא דלא מברך על הפרשת דמאי, דרוב עם הארץ מעשרין הן, משמע אי הוי מחצה על מחצה, דבעי לעשורי משום ספקא דאורייתא, ברוכי נמי הוו מברכינן, אע"ג דברכות גופייהו דרבנן, דהכי תקון רבנן כל היכא דמחויב מדאורייתא אפי' מחמת ספק לעשות מצוה, מחויב לברך עובר לעשייתה, אבל ספק אי אמר אמת ויציב אינו חוזר ומברך, דברכת אמת ויציב דרבנן כיון דכבר אדכר יציאת מצרים בפ' ציצית, דהזכרת יציאת מצרים ביום ובלילה ודאי דאורייתא וכיון דנפיק מחיובא דאורייתא הוי אמת ויציב דרבנן, וספקא דרבנן לא בעי ברוכי וכיון דלא בעי ברוכי אסור לי' לברוכי. אבל לא אמר פרשת ציצית ולא הזכיר יציאת מצרים, ומספק אם אמר אמת ויציב חוזר ואומר ומברך. וצריך עיונא במה שכתב הגאון ר' יצחק בהלכותיו בשם רב האי בפרק רבי אליעזר ובספק אם התפלל קיי"לן כר' יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, ודוקא אדעתי' דנדבה ולשון תחנונים אבל אדעתי' דחובה לא יתפלל ובספק אם התפלל יתנה אם לא התפלל יהא לחובה ואם התפלל תהא תפלתו נדבה והא דאמר רב יהודה הי' עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל אפי' באמצע ברכה פוסק, היינו טעמא כיון שהתפלל לחובה ונזכר שכבר התפלל, ולחובה אסור להתפלל ב' תפלות, שתפלה נגד תמיד סדרו, ואסור להקריב שני תמידין לחובה בשעת הקרבתו, אבל המתפלל בנדבה תפלה יתרה, כאלו הקריב עולת נדבה, וצבור שאין דרכם להקריב עולת נדבה אין מתפללין תפלת נדבה, ור' יוחנן לא פליג ארב יהודה אמר שמואל דאמר התפלל ונכנס... כך כתב ומסיים הלכך אין היחיד מתפלל בנדבה תפלת מוספין שאין מתנדב בקרבן מוסף. ולא ידענא טעמא בהא מלתא דקרבן מוסף שבת דליכא אלא עולות ודמין לתמיד. אבל רב האי גאון ז"ל פרש דברי ר' יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום דוקא ע"י שיחדש בו דבר, ובלא חדוש אסור דלא פליג ארי"אש התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין אם יכול לחדש דבר בתפלתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל והא דאמרינן ספק התפלל חוזר ומתפלל, כיון דחוזר ומתפלל על הספק אין לך חדוש גדול מזה, ולדבריו אם מחדש דבר בתפלתו מתפלל כל התפלות בנדבה.
והני דטעי ומדכרי ברכות של חול בשבת, גמרי כל אותה ברכה, דבדין בעי לצלויי ח"י ברכות, ומפני כבוד השבת לא אטרוחי רבנן, הלכך אם טעה בשחרית ומנחה גומר כל אותה ברכה, אבל טעה במוסף והתחיל אתה חונן אחר האל הקדוש חוזר אפי' באמצע ברכה דליכא לי"ח ברכות במוסף אפי' בחול מדאמרינן (כ"ט.) תמני סרי תקון, תשסרי לא תקון ביחיד, ואי איתא במוסף הני ח"י ברכות, הוי לי' תשסרי, דבמוסף בחול מברך נמי אקדושת היום. ואי תימא דאינו מברך ברכת היום במוסף חול בפני עצמה אלא כוללה בעבודה כבשחרית ומנחה, לא משמע הכי מדאמרינן (שבת כ"ד.) בר"ח וחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בעבודה ולא תני נמי מוסף, אלמא בר"ח וחש"מ מתפלל במוסף מעין היום ברכה בפני עצמה. והכין בתוספתא (פ"ד דברכות) כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בהודאה, ואם לא אמר אין מחזירין, וכל יום שיש בו מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד שחרית [מנחה וערבית] מתפלל י"ח ואומר קדושת היום בעבודה, רא"א בהודאה, ואם לא אמר מחזירין, ובמוספין מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע, שבת מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע, ומדקאמר שבת ויו"ט מתפלל שבע ויש מחבורתנו מביאין ראי' מירושלמי (ספ"ד דברכות) דאף תפלת מוסף ראויה לי"ח ברכות דאמרינן שם אדם מתפלל שחרית ומהלך ד' אמות ומתפלל מוסף אמר ר' אבא לא סוף דבר עד שיהלך ד' אמות אלא אפי' שהה כדי הלוך ד"א, רב אמר צריך לחדש בה דבר ושמואל אמר אין צריך לחדש בה דבר. אמר ר' יוסי אפי' אמר ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף יצא, ומהא מוכיח שהיו מתפללין במוסף ר"ח וחה"מ י"ח ברכות אלא שהקילו חכמים מפני הטורח בשבת ויו"ט. ולאו ראי' מהא דהכי קאמר אם התפלל בדיעבד במקום תפלת מוסף תפלת י"ח לא יצא אם אינו מחדש בה דבר והיינו מעין קרבן היום, אבל לכתחלה לא היו מתפללין במוסף אלא שבע, ואי נמי נהיגי הכי במערבא, תלמודא דידן ודאי פליגא כדאמרן.
<h2>דף כא:</h2>
הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין אמר רב הונא אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, ור' יהושע בן לוי אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל, והלכה כתרוייהו כיון דאינו יכול להפסיק לא לקדושה ולא למודים וקיי"לן אף ליהא שמי' רבה אינו מפסיק באמצע תפלה. וכתב בעל הלכות דבתרוייהו שתק ולא עני בהדייהו דאמר מר שמע ולא ענה יצא וכדאמרי צבור יתברך הדר לצלותיה. וכן נהגין רבנן דבדעסקין בתפלת י"ח לא ענו קדיש. מידי דהוי אפועלים דכל חד וחד עסיק בעבידתיה ולבתר י"ח ברכות ענו וכך כ' רב האי גאון ז"ל והגאון ר' יצחק. ויש מי ששואל אם שומע כעונה למה ישתוק באמצע תפלה לקדיש ולקדושה דהוי הפסקה, וחזי לן דזה לא הוי הפסקה כיון דשותק משום שבחו של מקום. וכתב רב האי גאון איכא מנהגא לרבנן דבדעאיל אינש לבי כנישתא וקא מצלי בלחשא מעכב עד דמסיימא צלותא, וכד פתח שליח צבור צלותא, מתחיל הוא ה' שפתי תפתח ואומר בהדי ש"צ מלה במלה בלחש ואומר קדושה בהדי' צבורא ושפיר דמי למיעבד הכי ולית ביה משום הפסקה, וכי אמרי רבנן אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה או למודים, היכא דמתחיל מקמי ש"צ אבל מתחיל עם ש"צ שפיר דמי.
תנן (מגילה כ"ג:) אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרין ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מברכין על המזון בשם פחות מעשרה. אין פורסין על שמע פחות מיו"ד מפני שיש בו קדושה, וכל דבר שבקדושה אין פחות מיו"ד כדאמרינן לעיל. ולשון פורסין פרושו מברכין כדכ' כי הוא יברך הזבח מתרגמינן יפרס על דבחא ואין עוברין לפני התיבה פחות מיו"ד, מפני שאומר קדוש וברוך וקדיש.
במוסף שבת ויו"ט וביום הכפורים גם בנעילה אומר בקדושה פעמים באהבה שמע וכו' עד להיות לכם לאלקים, מפני שגזרו פרס שלא לקרוא ק"ש ואמר אותה שליח צבור בהבלעה בעמידה בכל התפלות אף בחול, וכיון שבטלה הגזרה ופרסו שמע ומתפללין כתקונה, רצו לסלקה שהרי חזרה ק"ש למקומה, אמרו חכמים שבאותו דור נקבע למוסף שאין בו ק"ש כדי שיתפרסם הדבר לדורות. ומ"ש משרתיו שואלים איה מקום כבודו, מתשובתם למדנו שאמרו ברוך כבוד ה' ממקומו, באיזה מקום שהוא, ויש רמז בקרא כי לא יראני האדם וחי, האדם, אדם ממש, וחי אלו המלאכים שאין בהם מיתה.
ועומד שליח צבור ואומר קדיש ואח"כ ברכו בעשרה דאין פורסין על שמע פחות מעשרה דכתיב במקהלות ברכו ה'. ומזכירים קדושה ביוצר אור להודיע שמלאכים מקדישים הקב"ה כמו ישראל כדכתיב ברן יחד כוכבי בקר, אלו ישראל, והדר ויריעו כל בני אלקים אלו המלאכים. וישראל ממליכין הקב"ה בקריאת שמע שמקבלין עול מלכות שמים, ובתפלת י"ח אנו אומרין קדוש וברוך בשני פסוקים ומוסיפין פסוק ימלך ה' לעולם, אבל בברכת יוצר אור שאין אנו מזכירין אלא מה שמלאכים משבחין לקב"ה אין לנו להזכיר ימלך ה' לעולם אחר קדוש וברוך.
<h2>דף כב.</h2>
תניא רבי יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה. ומעשה בתלמיד אחד שהי' מגמגם וקורא למעלה מרבי יהודה ב"ב אמר לו פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלים טומאה שנ' הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אינן מקבלין טומאה. אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יהודה ב"ב בדברי תורה, כר' יאשיה בכלאים, כר' אלעאי בראשית הגז. כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא, ואמרי לה בטלוה לנטילותא, מאן דאמר לטבילותא כר' יהודה ב"ב, ומאן דאמר לנטילותא כרב חסדא, דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעדן צלותא. איכא מאן דאמר דבטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפלה, ואיכא מאן דאמר הני מילי לדברי תורה אבל לתפלה בעל קרי צריך טבילה, ולאו טבילה דוקא אלא אף רחיצה בתשעה קבין. וכתב רב האי גאון ז"ל כיון דבגמרא ליכא בהא מלתא נקוט מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אעפ"י שאין להם מים אין מתפללין עד שיטבלו או עד שירחצו בט' קבין. מיהו תקנתא דעזרא בטלוה דמתחלה לא נתפשטה גזרתו בכל ישראל כדאי' בירושלמי יומא (פ"ח ה"א) לפיכך התירו משום בטול דברי תורה. וחזי לן דבעל קרי הטובל אין צריך חפיפה כבשאר טבילות דאין חציצה פוסלת בטבילה זו אם לא חצצה ברוב הגוף דהוי כאלו לא טבל כלל מדאיבעי' להו בפ' אמר להן (יומא ל"א) חוצץ או אינו חוצץ אמר לי' כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וחציצה פוסלת טבילה זו. ומדלא איבעי' לן הכי בשום דוכתא בטבילת קרי, אלמא התם דגזרו טבילה משום סרך אסור כרת שנכנס טמא למקדש ולאכול תרומה וקדשים שפיר קמבעיא, ופשיט לי' דשייך חציצה בכל טבילה דרבנן שתקנו להכשירו להכנס למקדש ולאכול תרומה וקדשים דחכמים כעין דאורייתא תקנו, אבל טבילת קרי דליכא למימר בה חכמים כעין דאורייתא תקון, דכבר התירו לטבול בשאובין כדתנן במקואות (פ"ח מ"א), ואמרו (מקואות פ"ג מ"ד) בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים טהור ואפי' משנים ושלשה כלים מצטרפין, ולאו דוקא חולה אפי' בריא כדאמר רב הונא לרבנן אפשר במרחצאות והכי נמי מסקינן דלית הלכתא כרב חמא דבעי טבילה וכיון דדי בט' קבין ובשאובין, ליכא למימר חכמים כעין דאורייתא תקון, דאינהו פסולין מדאורייתא וכיון דאינהו לא מעכבי בטבילת קרי חציצה במעוט הגוף נמי לא מעכבא. ויש מחבורתנו דאייתו ראיה דחציצה פוסלת בטבילת קרי אפילו במעוטו מהא דתניא פרק יום הכפורים הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל ומבערב ישפשף, ופרשו מבערב, היינו מערב יום הכפורים ישפשף גופו בחמין, שאם יראה קרי ביום הכפורים יוכל לטבול עצמו בלא חציצה. ולא נהיר האי פרושא, דמי שכיח כולי האי קרי ביום הכפורים שיכין עצמו בערב יום הכפורים לכך וישפשף, ועוד למה לא אדכר בשום דוכתא גבי טבילות ישפשף חוץ מזו. ונראה כפרוש הגאון ר' יצחק ז"ל והכי קאמר אם ראה קרי ביום הצום יורד וטובל ואין צריך לשפשף, מפני שהקרי על בשרו עדיין לח ואין צריך שפשוף כי המים מעצמן יעברוהו, ואם מבערב ראה קרי שהוא ליל יום הכפורים (ראה קרי), כשיטבול למחר ביום ישפשף בידו המקום שנפל הקרי על בשרו, מפני שהוא כבר יבש וצריך שפשוף, דשכבת זרע על בשרו כצואה ואסור להתפלל עד שיעבירנה. ותשעה קבין שאמרנו לטהר בעל קרי לתפלה דוקא בנתינה ולא בטבילה דהא ר' זירא יתיב באגנא דמיא בי מסותא...
והרואה קרי ביום הכפורים בזמן הזה אי מחוייב בטבילה או ברחיצה בעלמא צריך עיונא. יש מי שאומר שאין צריך האידנא רחיצה הרואה קרי ביה"כ. ואנן לעניות דעתן חזי לן דצריך רחיצה כמו בחול, ואי משום שאסור להושיט אצבעו במים ביוה"כ מצינו היכא דאיכא צד מצוה התירו חכמים כדאמרינן ההולך לקבל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול ממנו בחכמה עובר במים עד צוארו ואינו חושש. וכל שכן בעל קרי שאינו יכול להתפלל שצריך לרחוץ בט' קבין, וכל שכן ביה"כ שצריך טהרה יתרה. כך כתב הרב ר' יהודה ז"ל ואם כן הוא שמותר לרחוץ בט' קבין ולא חיישינן לאסור רחיצה, הוא הדין שיוכל לטבול טבילה גמורה.
ונשאל עוד רבנו האי גאון ז"ל: ודפרישתון שראיתם בדברינו בעל קרי שאין לו מים אל יתפלל, ושאלתם מי שראה קרי בליל שבת או יו"ט היכא עביד, חייב לטהר בצונן אעפ"י שהוא חולה ובא לידי סכנה, או פטור מן התפלה או יש לו תקנה להחם חמין מערב שבת ויו"ט ומכינם אם יארע לו דבר יערב בהם מים אחרים שיהיו פושרין ויתנם על גופו, הכין חזינא, אם חשש בשבת שמא יסתכן אם רוחץ בצוננים פטור הוא מן התפלה, אפילו דברים חמורים מן התפלה פטור מהם אם בא לידי סכנה. וחמין שהוחמו מערב שבת פשיטא לן שאסור לרחוץ בהם כל גופו וזכורים אנו כמה שבתות שהיינו אצל מר רב אהרן גאון ז"ל שהיינו מתפללין בביתו והוא יושב מן התפלה עד הערב. ושאמרתם מכין חמים ומערב בצונן תנו רבנן נותן אדם חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין אפי' צונן לתוך חמין במה דברים אמורים בכוס, אבל באמבטי חמין לתוך צונן מותר ולא צונן לתוך חמין, ר' שמעון בן מנסיא אוסר, ואמר רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא. סבר רב יוסף למימר ספל כאמבטי, אמר לי' אביי תני ר' חייא ספל אינו כאמבטי. ולמאי דסלקא אדעתין ספל כאמבטי ואמר רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא, אלא רחיצה בחמין בשבת דשרי היכא משכחת ומסיק מי סברת דר' שמעון בן מנסיא ארישא קאי אסיפא קאי: ובית הלל מתירין בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין, ור' שמעון בן מנסיא אוסר צונן לתוך חמין ומתיר חמין לתוך צונן. ופריך ור' שמעון ב"מ היינו בית שמאי, הכי קאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. ואסיקנא כולא לקולא מדאמר רב הונא ברי' דר' יהושע חזיא לרבא דעביד זמנין הכי וזמנין הכי ולא קפיד מדתני רבי חייא מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לצונן בין צונן לחמין ור"ש ארישא קאי. והאי דאמרינן לא ירחץ כל גופו בשבת אף בחמין שהוחמו מערב שבת, דוקא בשבת רחיצה אסורה, אבל ביו"ט שרי לרחוץ בחמין כל גופו כשהוחמו מערב יו"ט, דלא מדכר שחייב עליו משום שבות או משום מצוה אלא גזרה היא, וכי גזרו בשבת אבל ביו"ט לא, וחמין שהוחמו ביו"ט אסרו ברחיצה משום גזרה ואסרו נמי לזיעה ולא הותר אלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו או לשתיה. המקום יקדש אותנו ויקיים מ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים. וכל טנוף וליכלוך שאינו מעכב התפלה אינו מעכב ברכות נט"י, שאם ידיו מלוכלכות מברך ברכת נטילת ידים ואח"כ נוטל ידיו, ואם ידיו מטונפות נוטל ידיו ואח"כ מברך על נטילת ידים.
ונשאל לגאון וזה תורף השאלה והתשובה. שאלתם הא דאמרי רבנן כל מלאכה שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, ובמקומנו מחמירין על עצמנו שלא יגע אדם במשכב ומושב של נדה, אלא יכבס בגדיו ויטהר גופו, ואינה אופה ואינה מבשלת לנו כל ימי נדתה, עד שקמו תלמידים ובקשו לשנות מנהגנו בדבר' ואמרו שאין לנו לפרוש ממשכב ומושב של נדה כל זמן שאין לנו טהרה משאר טומאות כגון טומאת מת, ומביאים טעם לדבריהם ואמרו וכי יש טהרה לחצאין, וכיון שאי אפשר לנו לטהר משאר טומאות אין לנו לפרוש ממשכב ומושב של נדה. ושלשה דברים אלה שאסרו חכמים לא אסרו מפני טומאה, אבל דברים הם שמביאין לידי הרגל עברה, ולעשות סייג אסרו אבל משום טומאה לא. ותוב אמרו נדה קוצה לה חלה, ושלחו נמי ממתיבתא קדושה שנדה מותרת ללכל לבית הכנסת להתפלל וללבוש בגדי בעלה ובלבד שלא יהא בהם דם. וכשראו קהלנו ושמעו הדבר הזה בפסקים והלכות, מקצתן נתרפו ידיהם בנדות והתירו אותן והשאר עמדו על מנהגן הראשון עד שתבא אליהן תשובתך אדונינו, ותבאר לנו מנהגכם ותאיר בה עינינו ותסיר ספק מלבנו, כי בטוחים אנו לשמוע מפיך הלכה למשה מסיני. — הוו יודעים שהתלמידים האלו אינם יודעים תכליתו, ומאז אין ישראל מוזהרים שימנעו מלהטמא במגע משכב ומושב של נדה ובכל הטומאות, ומי שחפץ לבו ליגע בכל טומאה אין עליו לטהר עצמו אלא בעתות שהוא חייב ליכנס למקדש דאמר רב יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל. אבל בתפלה מוזהרים ישראל לטהר עצמן כתנן הי' עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא... ותניא והודעתם לבניך ולבני בניך וגו' וסמיך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך מה להלן באימה ברתת ובזיע אף כל באימה ברתת ובזיע, ומה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין, מכאן אמרו הזבים והזבות והמצורעים ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במדרש במשנה בהלכות והגדות, ובעלי קריין אסורין בכולן. ומאי שנא בעל קרי דאסור ואלה מותרים אלו אין להם תקנה בשעתן וביומן, ולזה יש לו תקנה ביומו ובשעתו לפיכך אסרוהו. אבל סוגיין כריב"ב דאמר אין ד"ת מקבלין טומאה, וסוגיין נמי כי הא דאמר רבי אבהו אמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין הולך לשם ורוחץ ואח"כ יתפלל בטהרה, ואם בינו ובין המים יותר מארבעה מילין מתפלל ואינו חושש. וכן הנוגע בנדה ובמושבה והאוכל ממה שנתעסקה. לפיכך מה שפירשו מן המתיבתא הקדושה כדין הוא שפרשו, שעושה לו נדה כל מלאכות חוץ משלש שיש בהן הרגל עברה, ואפילו שתים מאלו השלש: הצעת המטה קאמר רבא לא אמרו אלא לפניו אבל שלא לפניו לית לן בה, ובמזיגת כוס אמר שם אביי מחתא לי' אפומא דכובא רבא מנחא לי' אבי סדיא, ורב פפא אשרשיפא, שכיון שאין מקדש ואין אנו יכולין ליטהר מטומאת מת ולאכול חולין בטהרה אין עלינו משורת הדין לפרוש מן הדברים האלה. אבל יש עם זאת מן העקר בדבר אחר שלא אמרוה התלמידים, והוא שבשעת התפלה חייבין אנו לחזור על המים להיטהר בהן ואח"כ נתפלל כאשר פרשנו, כי לתפלה עד ד' מילין הולך לפניו לחזור על המים. ורב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש, אבל לתפלה בעי אהדורי. וכך הם עושין ולא פשעו בדבר, וח"ו שהיו עומדים בטומאה ומתפללין. ומה שאומרין אלו וכי יש טהרה לחצאין, מאחר שאין אנו טהורים מטומאה חמורה, למה נרחץ מטומאה קלה דקרי לא מחכמה נסתפק להם זאת, שהרי משנה שלמה זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ור' יהודה פוטר וידוע דיחיד ורבים הלכה כרבים, וטעמו של ר' יהודה שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. בוא וראה האיך החמירו החכמים: בין שהי' לו טומאה חמורה ובאה לו טומאה קלה, וזהו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע, ובין שהי' לו טומאה קלה ובאה לו טומאה חמורה וזה המשמשת שראתה נדה צריכין טבילה. ואם כדברי התלמידים הי' לו לומר וכי יש טהרה לחצאין, מה מועיל לזב שירחץ מן הקרי, ולנדה שרוחצת מפליטת שכבת זרע בין שהיו בתחילה בין שהם בסוף אלא ודאי מצוה לרחוץ לתפלה, ואעפ"י שמותר לאדם להביא עצמו לידי טומאה, לתפלה צריך טהרה, ועכשיו שיש שם מעמי הארץ שלא ישמעו בדבר ויפרצו בו ויבואו לידי עברה, ראוי שינהגו בו אסור ויעשו סייג לתורה ויחמירו בה. ואין דורשין אותו בפרקין והוי כדאמרינן הלכה ואין מורין כן. וכל החכמים נהגו בבתיהם שתהא נדה רחוקה ופורשין ממנה ולסייג גדול נעשה. ומי שפורץ גדר ראוי שישכנו נחש של חכמים ועכשיו אנשי החכמה ידעו מה שראוי להגיד להקהל, ומגידים להחמיר. ואמונה שיגדרו גדרים ולא יניחו לפרוץ, כי פרצה קוראה לגנב. ומי שראוי להיות בין אנשי לבב כן יעשה. כי בבקשכם הלכה למשה מסיני, הגדנו לכם דבר על בוריו: בזמן הזה ליכא טהרה, וגם אין טבילה באנשים שיצטרכו לברך עליה. אבל טבילת נדה וזבה מברכות עליה עובר לעשייתם כדרך כל המצות, וההיא דקתני טבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, אוקמינן בטבילת גר. אבל בעל הלכות כתב, נדה נמי מברכת לאחר שטבלה וכך כתב רב שרירא גאון ז"ל כיון דאפשר לאלתר דטבלה ומברכת.
<h2>דף כב:</h2>
ואסור לאינש למקרי בתורה או לברוכי או לצלויי כשהוא ערום או כנגד ערוה שנאמר.... וקיי"לן לבו רואה ערות עצמו אסור בכל זה, מכ"ש אם רואה ערות חברו וצריך המתפלל לחגור דבר המפריד לבו מערותו. ואם יושב במים ובעי לברוכי יוציא לבו חוץ למים והוו מים חוצצין בין לבו לערוה ואם לבו בתוך המים עוכרן ברגליו שלא יהיו צלולין ואין ערותו נראה ושפיר דמי לצלויי. ודוקא עיניו ולבו לא יהיו רואין ערותו אבל שאר איברים כגון עקבו הרואה ערותו לית לן בי', אבל אם נוגע עקבו בערותו אסור להתפלל.
תנו רבנן היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ד' אמות, והתני' לצדדין הא דאפשר הא דלא אפשר. והמתפלל וראה צואה במקומו, אמר רבא כיון שחטא, שהי' לו לבדוק המקום קודם שהתפלל ולא בדק, אין תפלתו תפלה, וצריך לחזור ולהתפלל במקום טהור. ומדאמר רבא זבח רשעים תועבה משמע ברשיעי עסקינן שהי' לו לחוש ולבדוק, אבל אם המקום מוחזק בנקיות אע"ג שמצא אח"כ צואה אין צריך לחזור ולהתפלל.
תנו רבנן הי' עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו, ממתין עד שיכלו המים וחוזר למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. המשתין מרחיק ד' אמות ומתפלל והמתפלל משהא כדי ד' אמות ומשתין, שכל אותן ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפותיה.
<h2>דף כג.</h2>
וכשהוא חוזר, חוזר למקום שפסק, אע"ג דשהה כדי לגמור את כולה, אין צריך לחזור לראש, כיון דגברא חזי והמקום גרם להפסיק והכי אסיקנא בין בק"ש בין בתפלה, ויש אומרין דבתפלה צריך לחזור אם שהה כדי לגמור כולה אף אם הי' יכול להתפלל בעת שהפסיק דהכי משמע מדקאמר התם דאינו חוזר לראש בין בהלל בין בתקיעות בין במגלה משמע בתפלה לחוד אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש.
ואם הי' צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ועובר נמי משום בל תשקצו את נפשותיכם, והוא שאינו יכול לעמוד על עצמו, אבל יוכל לעמוד על עצמו מותר, וכמה אמר רב ששת עד פרסה. הלכך אי צריך אינש לאפנויי אסור לצלויי עד דמפני, וכי מצלי לא מתקבלא צלותיה.
<h2>דף כג:</h2>
גרסינן בפ' המקבל אמרי בי ר' ינאי לתפלה ולתפלין ד' קבין.
<h2>דף כד.</h2>
שנים ישנים בטלית אחת ונוגעים זה בזה בבשרם אסורי' לקרות ק"ש אלא א"כ יש דבר המפסיק ביניהם אבל כשהוא ואשתו במטה כיון שהיא כגופו מותר להחזיר פניו לצד אחר ולקרות, וכן אם ישן עם בניו ובנותיו הקטנים מותר בהחזרת פניו. ועד כמה תנוקת עד בת י"א שנה ויום א', ותנוק בן י"ב שנה ויום א', אידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח וסימנים אלו באין מכאן ואילך.
אמר רבי יצחק טפח באשה ערוה, ולאשתו ולקרות ק"ש כנגדה אמרו, דאלו באשת איש הא אמר רב ששת כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף וטפח שאמרו היינו במקום שדרכו להיות מכוסה באשתו, אבל פניה וידיה שדרכן להיות מגולה לית לן בה, ולהכי הוסיף רב חסדא שוק באשה ערוה ובעל הלכות כ' באשה אחרת אפי' פחות מטפח מגולה במקום שדרכו להיות מכוסה אסור לקרות. וכ' רב האי גאון ז"ל דאין אסור לקרות אלא כשמסתכל בה ומכוון לראות אבל בראי' בעלמא מותר. ולא שמענו מרבותינו חלוק זה, כיון דקרא קרי ערוה אית בי' משום לא יראה בך ערות דבר מיהו אם מחזיר פניו ממנה מותר. וכן קול זמר שבאשה ערוה ואסור לקרות ק"ש בשעה שמזמרה, וכן שער שבאשה ערוה במקום שדרכו להיות מכוסה ואסור לקרות ק"ש כנגדו. ויש מי שאומר שמותר לקרות ק"ש אף כששומע קול זמר של אשה ורואה שערה אם אינו מכוון להנות ממנו ולא אתמר בגמ' לענין ק"ש קול באשה ושער באשה, אלא לאסור להנות בקול ושערה של ערוה ולא משמע הכין בגמרא.
ואשה יכולה לקרות אף שאין דבר מפסיק בין לבה לערותה כיון דאין ערותה בולט' אין לבה רואה את הערוה מיהו ערומה אסורה כיון דערותה נראית, ואם היא יושבת שאין ערותה נראית אפי' ערומה מותרת לקרות כדתנן האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש. ויש מי שאומר שצריך שיהא גם עגבות טוחות בקרקע שלא תראה הבליטה דלא קיי"לן כרב הונא דאמר עגבות אין בה משום ערוה מדקאמר תרגמא....
רבי פהק וגהק לאונסו אית דפרשו פהק פיו פתח הרבה, ודייקו פה הקים. גהק פשט עצמותיו, ודייקו גו הקים, וממשש בגדו בידו וזרועו אבל לא נתעטף אלא טליתו פרוסה על גופו. ולא הניח ידו על סנטרו ומפרשי רבנן כס[ליו] מצדו כמותח את זרועו ומניח ידו על צדו וזרועו זקופה, ובלשון ישמעאל יתכסד.
<h2>דף כד:</h2>
המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמונה, כאלו בלחש לא נשמע לפני קונו, והמגביה קולו בתפלתו דומה לנביאי שקר והמתעטש בתפלתו מלמטה סימן רע לו, מלמעלה סימן יפה לו. והרק בהר הבית בזמן הזה כאלו רק בעינו של הק"בה דכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים, ורקיקה בבית הכנסת שרי, דילפינן מביתו, מה ביתו ארקיקה ואמנעל לא קפיד אינש, אקפנדריא קפיד, אף בית הכנסת רקיקה ומנעל שרי, קפנדריא אסור, ורקיקה בעידן צלותא אסור כדאמרן. ולהשמיע קולו בתפלתו דאסור, הני מילי באדם שיכול לכוון דעתו בלחש, אבל אינו יכול לכוון דעתו בלחש מותר, והני מילי ביחיד אבל בצבור אתי למטרד צבורא ואסור. תניא הי' עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הריח ומתפלל. בקש להתעטש, מהלך ד' אמות לאחוריו ומתעטש וממתין עד שיכלה הריח ואומר: רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים, חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו בחיינו רמה ותולעה במותנו, ומתחיל ממקום שפסק ומתפלל. ותלמיד חכם אסור לעמוד במקום טנופת כיון דאי אפשר לו בלא הרהור תורה, ובכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכתב הגאון ז"ל ואסורי דאמרי רבנן דלאו דאורייתא כגון אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, ואסור לשמש מטתו בשנת רעבון, ואסור לישן יותר משינת הסוס ביום וכיוצא בהן, אין עליהם לא מלקות ולא נדוי אלא קורין אותו עובר על דברי חכמים. וזמרא לא שנא זמרא דמנא ולא שנא זמרא דפומא אסור (גיטין ז'.) דכ' אל תשמח ישראל אל גיל בעמים. פרש רב האי גאון זמרא דפומא אסור, הני מילי אהבת אדם לחברו ושבח יפיו, כגון מה שהישמעאלים קורין אשער, אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדי ה' אין אדם מישראל נמנע מלזמר ומנהג לאומרם בבית חתנים ומשתאות בקול נעימה וזמרה. תנו רבנן הקורא פסוק של שיר השירים (סנהדרין ק"א) ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ואומרת לפני הקב"ה רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים, אמר לה בתי בשעה שאוכלים ושותים במה יתענגו, אמרה לפניו אם בעלי מקרא הן יתעסקו בתורה בנביאים וכתובים, אם בעלי משנה הן, יתעסקו במשנה בהלכות ואגדות, ואם בעלי תלמוד הן יתעסקו בתלמוד בהלכות פסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת בהלכות חג בחג. העיד ר' שמעון בן אלעזר כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנ' ודבר בעתו מה טוב, ורישא דקרא שמחה לאיש במענה פיו.
הקורא ק"ש והגיע למבואות המטונפות לא יניח ידו על פיו ויקרא אלא פוסק ואם לא פסק עליו הכתוב אמר כי [דבר ה' בזה].
ואסור לאינש למקרי ק"ש או לברוכי או לומר הלילא או דברי תורה במקום מטונף שנ' כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, ולהרהר נמי אסור דא"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא ומקומות המטונפים דכתיב והי' מחניך קדוש, וחזי לן דאסור ערוה דנפיק מסיפא דקרא ולא יראה בך ערות דבר, דבור אסור הרהור מותר והכין משמע בפרק השואל.
<h2>דף כה.</h2>
וצואה על בשרו ומכוסה בבגד או שמכניס ידיו לתוך חור בית הכסא ואינו רואה ואינו מריח ריח רע לר"ח אסור לקרות ק"ש דכתיב... בעל הלכות ורב האי ורבנו חננאל פסקו לחומרא כרב חסדא, אבל הגאון ר' יצחק פסק כרב הונא דמותר לקרות ק"ש, דרב הונא רבי' דרב חסדא, ותו מדמקשינן מרב הונא בפ' אמר להן ארב פפא דאמר צואה בפי הטבעת יושב נראית עומד אינה נראית אסור לקרות ק"ש אפי' עומד ופריך עלי' מרב הונא דאמר צואה על בשרו ומכוסה מותר לקרות ק"ש ומשני במקומה כלומר בפי הטבעת נפיש זוהמא, שלא במקומה לא נפיש זוהמא, אלמא הלכה כרב הונא. וכתב הרב ר' יהודה ז"ל אפי' לדברי המתיר דוקא בשעת הדחק שאין לו במה לנגב עצמו ולהיטהר והגיע זמן ק"ש, ואי משהה עבר זמנה כדאמרינן במי שאין לו מים ליטל ידיו מקנחם בצרור או בעפר.
אתמר ריח רע שיש לו עקר כגון צואת אדם וכיוצא בו והיא מכוסה וריחה נודף ר' הונא אמר מרחיק ד' אמות וקורא, אע"ג שהריח מגיע אליו, רב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא. תניא כוותי' דרב חסדא לא יקרא ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים וחזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד אשפה שריחה רע, ואם הי' מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה טפחים יושב בצדה וקורא ואם לאו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה, וריח רע שיש לו עקר מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא. אמר רבא לית הלכתא כהא מתניתא, אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים כל זמן שיש בהן עורות ולית הלכתא דקאמר דוקא במה שאמרו צואת כלבים וחזירים, דאינו אסור אלא בזמן שיש בהן עורות, ואפשר נמי דבא למעט צואת תרנגולים כיון דלא הזכירן בברייתא דרבא, אבל לענין ריח רע שיש לו עקר קיי"מל כברייתא קמייתא וכרב חסדא דצריך להרחיק ד' אמות במקום שכלה הריח אבל איכא מרבואתא דאמרי דהלכה כרב הונא מרחיק ד' אמות ממקום הצואה אע"פי שלא כלה הריח דאברייתא דמסייע לרב חסדא אמר רבא לית הלכתא כהא מתניתא. בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עקר מהו אמר להו חזו הני ציפי דבי רב דהני גאני והני גרסי ולא אמרן דשרי אלא בד"ת, אבל לק"ש לא, ולדברי תורה נמי לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדידיה לא. ואיכא מרבואתא דלא גרסי ברב ששת אבל לק"ש לא, דאפי' לק"ש מותר ריח רע שאין לו עקר אבל בכל ספרינו איתא להאי גרסא וגם בהלכות הגאון ר' יצחק ז"ל. ומדאמרינן אפי' ריח רע מצואה מכוסה מרחיק ד' אמות ממקום שכלה ריח למדנו דאפי' צואה לאחריו לא יקרא אלא בהרחקת ד' אמות, ואפי' לרב הונא כיון דצואה בתוך ד' אמות מגולה אע"פי שאינו מריח אסור לקרות דהא בעינן והי' מחניך קדוש וליכא ולפניו מרחיק מלא עיניו כדאמרינן בברייתא וכדאמר רב הונא לא שנו דצריך להרחיק ד' אמות ממי רגלים ומצואה אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו. ואפילו הוא לילה או שהוא סומא מ"מ אם הוא יום אחרים רואין אותה אסור לקרות כדאיתא בירושלמי דפרקין. גרסינן בלולב הגזול קטן שיוכל לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו ומימי רגליו ד' אמות, אמר רב חסדא והוא שיוכל לאכלו בכדי אכילת פרס אמר רב חייא ובגדול אעפ"י שאינו אוכלו בכדי אכילת פרס דכתיב יוסף דעת יוסף מכאוב והלכתא כרבא צואה עוברת אסור לקרות ק"ש כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי אע"ג דסליק מנהרא, וכשעובר לפניו ד' אמות יוכל לקרוא כיון שאינו רואה. ויש מחכמים שאמרו הא דאמרינן דמהני הפסק מחיצה או רשות אחר גבי צואה ולקרות הכי נמי מהני הפסקת לענין ריח רע של צואה, ויש משיבים דכל זמן שיש ריח לא קרינן והי' מחניך קדוש.
ספק אם צואה בבית מותר לקרות דחזקת בית שאין בו צואה, ספק באשפה אסור, אבל ספק מי רגלים אפי' באשפה מותר דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד, דכתוב אחד אומר ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, ולא כתיב בי' וכסית, וכתוב אחד אומר ויתד תהי' לך וגו' וכסית את צאתך, הא כיצד, כאן בקטנים כאן בגדולים, אלמא קטנים לא אסרה אלא כנגד העמוד, הא נפל לארעא שרי, ורבנן גזרו בהו, וכי גזרו בודאן ולא בספקן. ובודאן עד כמה כל זמן שמטפיחין.
אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסור אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת, דממשה וגופה עומד, ולא הותר לקרות ק"ש כנגדה עד שתהא גוללה ונפרכת או זורקה ונפרכת.
<h2>דף כה:</h2>
ואסור לקרות ק"ש ערום ואע"ג דתנן יתכסה במים ויקרא, לא התירו במים אלא משום חשש שיעבור זמן ק"ש ואמרו אם יוכל [וכו'] ואוקימנא בעכורים, אבל לכתחלה בעי לכסויי בלבושי' ולמקרי. וצואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה כגון שיש בינה לבינו זכוכית ונראית דכתיב וכסית את צאתך והיא מתכסיא, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה שנ' ולא יראה בך ערות דבר, בראיה תליא מלתא והא מתחזיא. וצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה וקורא קודם שנתיבש ונימוח הרוק, וצואה בגומא מניח טליתו וסנדלו עליה וקורא. ואם דבוקה מתחת לסנדלו עלתה בתיקו ותיקו דאסורא לחומרא. והא דמניח סנדלו, באין ריח רע מיירי, ואין סנדלו נוגע בצואה אלא מכסה אותה בכסוי בעלמא. ומי רגלים לא יקרא כנגדן עד שיתן לתוכן רביעית בין אם קדמו המים בכלי קודם מי רגלים או מי רגלים קדמו.
ואמר רב יהודה גוי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו דמקרי ערוה כדכתיב וערות אביהם לא ראו.
ובעל קרי מותר להניח תפילין מדמקשינן (סוכה כ"ו:) וכי קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין, ומפרק הכא בילדים ונשותיהן עמהם עסקינן, שמא יבואו לידי הרגל עברה, דברור הוא דאסור לשמש מטתו היכא דתפילין בראשו כדאמרינן בפרק מי שמתו בית שיש בו תפילין אסור לשמש מטתו עד שיניחם כלי בתוך כלי, וכל שכן שאסור כשהן בראשו.
<h2>דף כו.</h2>
כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות ולא שנו אלא לאחריו אבל לפניו כמלא עיניו. ולא יעמד כנגד בית הכסא ויקרא אע"פי שאין בו צואה, ודוקא ישן אבל חדש שרי, וחדש נמי לא שרי אלא כנגדו, אבל למיקם בגוויה ולצלויי אבעי' ולא אפשטיה ואסור. אבל במרחץ חדש שרי לצלויי בגוויה אבל ישן אע"פי שאין שם אדם אסור, תניא הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים שם לבושים יש ק"ש ותפלה ואין צריך לומר שאלת שלום, ומניח תפלין, ואין צריך לומר שאינו חולץ, מקום שבני אדם עומדין מקצתן לבושין ומקצתן ערומים, יש שם שאלת שלו', ואין שם ק"ש ותפלה, ואינו חולץ תפלין ואינו מניחן לכתחלה, מקום שכולם עומדים ערומין אין שם שאלת שלו' ואין צריך לומר ק"ש ותפלה, וחולץ תפלין ואצ"ל שאינו מניחן. ואסור ליתן שלו' לחברו בבית המרחץ ששמו של קב"ה שלו' שנ' ויקרא לו ה' שלום. אבל שרי למימר הימנותא בבית הכסא דק"בה גופא לא איקרי הכי, אבל רחום וחנון אסור, דלא מצינו כנויים אלו אלא להק"בה.
<h2>דף כו:</h2>
ודאי קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי ואמר רב אשי אפי' ערובי תחומין שנאמר תורתי אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה ואם כן הוא ודאי הי' מתפלל ג' תפלות שחרית מנחה וערבית, והא דאמרינן אברהם תקן תפלת שחרית תקנה לכל העולם ופרסמה לכל כיון שנענה בה. והכין מסקנא דגמרא אבות תקנו שחרית מנחה ערבית ואסמכינהו רבנן אקרבנות ואזמן קאי. וכמו כן יצחק תקן תפלת מנחה לכל כיון שנענה בה כד' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וירא והנה גמלים באים נזדוגה לו בת זוגו. ויעקב תקן לכל תפלת ערבית כיון שנענה בה דכ' והנה ה' נצב עליו וגו'. וכעין זה באגדה כשהרג אברהם את המלכים ואמר הקב"ה אנכי מגן לך תקן מגן אברהם, יצחק שמע ע"ג המזבח אל תשלח ידך אל הנער, אמר מחיה המתים, יעקב ראה המלאכים עולים ויורדים ושכינה עליו ומקלסין לפניה אמר האל הקדוש.
<h2>דף כח:</h2>
תנו רבנן מנין שאומרין אבות שנ' הבו לה' בני אלים, מנין לגבורות שנ' הבו לה' כבוד ועוז, ומנין שאומרין קדושה שנ' הבו לה' כבוד שמו. וי"ח ברכות שבתפלה כנגד ח"י אזכרות דההוא מזמור וברכת המינין נגד אל הכבוד הרעים, רב יוסף אמר נגד ח"י אזכרות שבק"ש וברכת המינין כנגד אחד שבק"ש, ר' תנחום אומר נגד ח"י חוליות שבשדרה וברכת המינין נגד חוליא קטנה שבסוף השדרה ומאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י"ח ברכות, וברכת המינין ביבנה תקנוה, משום דאוושא טעותא דהני מיני, דמדאצטלב חייבא עד שחרב הבית מאה ושלשים וחמש שנה ובתר כן לאחר שחרב הבית היה ר' גמליאל נשיא בר פלוגתא דר' יהושע והוא ר' גמליאל בן רבן שמעון בן גמליאל הזקן הנהרג בפני הבית וכיון דאוושא מיני באותן הימים ואתחד בהדייהו מלכות חייבת, משום הכי חשש ר' גמליאל ובית דינו וכל סיעת חכמים דהוו התם ותקנו ברכה זו על מפלתן שנ' ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו.
א"ר תנחום המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה עולא אומר עד שיראה איסר כנגד לבו, ר' חנינא אומר כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך, ואמר רבא והא דמצער נפשי' ומחזי כמאן דכרע. ואע"ג דהלכה כר' חנינא דפרשיה רבא, המחמיר עדיף טפי, דרב ששת כרע כחיזרא, וזקיף כחויא ואמרינן שדרה של אדם אחר ע"ין שנה נעשה נחש והוא דלא כרע במודים ופרש הגאון שלא כרע בכל קומתו עם השדרה.
<h2>דף כט.</h2>
ואמר רבי תנחום טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו, הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו, מפני שיוכל לאומרה על הכוס. ומסקינן אי דאדכר מקמי שומע תפלה אומר שאלה בשומע תפלה, ואי אדכר אחר שומע תפלה מחזירין אותו, אבל שכח גבורת גשמים בתחית המתים אע"ג דאדכר מקמי' שומע תפלה חוזר לראש, שאין לו תשלומין בשומע תפלה, מפני ששכח הוא ובשלש ראשונות נתקנה, ודומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו. ואיכא למבעי' מאי שנא שתקנו להזכיר גשמים מיו"ט אחרון של חג ולהלן, ושאלה אינה אלא בזי"ן מרחשון ובגולה עד ס' בתקופה טעם הדבר מפני שיו"ט אחרון של חג זמן הגשמים, אע"פי שאין אנו צריכין עדיין לגשמים עד לפנים, כיון שהחג זמן גשמי השנה ושנוי עתי החורף מן הקיץ, צריכין אנו לשבח למקום ולהודות על עת שנוי הזמנים ופרוד זה מזה, ואנו מזכירין שבחו להיות לנו לרצוי בזמן שאלה הבא. תנא (תענית ג') בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר, מאי טעמא, לפי שאין נעצרים. אמר רבי חנינא בימות החמה אם אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו, בימות הגשמים אם לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו, לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו, ולא עוד אפי' אמר מעביר הרוח ומפריח הטל אין מחזירין אותו. רבי זעירא בשם ר' חנינא (ירושלמי ברכות פ"ה) הי' עומד בגשם והזכיר טל אין מחזירין אותו, הי' עומד בטל והזכיר גשם מחזירין אותו, והתני' בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר, לא דמי האי דמיקל להאי דמצלי ולא מיקל.
<h2>דף כט:</h2>
מבעי' ליה לאינש למצלי בלשון תחנונים כדתנן אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. וכדמסיים צלותא אבעי' לי' למפסע ג' פסיעות לאחריו וליתן שלו' תחלה לשמאל דידי' שהיא ימינו של הק"בה ואח"כ לימינו. ואמר ר"ח חזינא לאביי ורבא דפסעי להני ג' פסיעות בכריעה אחת, ומשמי' דרב מרדכי אמר כיון שפסע ג' פסיעות לאחוריו התם איבעי' לי' למיקם. משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר דומה לכלב ששב על קאו אלא מבעי' לי' למיקם התם עד דפתח שליח צבור קדושה.
<h2>דף ל:</h2>
ואין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש פי' בענוה והכנעה.
<h2>דף לא.</h2>
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש כבר פרשנו דהיינו בהכנעה כד' עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך דין הלכה אלא מתוך דבר הלכה פסוקה, דאינה פסוקה מיטרדא דעתיה ולא מצי לכווני. רבנן עבדי כמתניתין, ר' שימי בר אשי עבד כהך ברייתא דתני' אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ועצלות ולא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', וכן אל יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה, שכן מצינו בנביאים ראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין, וכן תני מרי [בר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא] אל יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ושחוק ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו ואף יעקב כשנפטר יוסף הימנו לא נפטר אלא מתוך דברי תורה ואף אליהו לא נפטר מאלישע אלא מתוך ד"ת שנ' ויהי הם הולכים הלוך ודבר שהי' עוסקין בק"ש כמה דאת אומר ודברת בם. רב ירמיה אמר לא יעמד ויתפלל אלא מתוך דין הלכה ועוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת. המתפלל צריך שיכוון לבו סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך. המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו שנ' שויתי ה' לנגדי תמיד.
וכל י"ח ברכות תקנו על סדר מקראות מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום אבל אם בא לומר תחנונים אחר התפלה, אפי' כסדר ודוי יום הכפורים אומר.
אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות שנ' וכוין פתיחין ליה בעליתיה.
ואמרינן בירושלמי (פ"ב דברכות) דאשכחן בתפלת חנה י"ח ברכות, מגן אברהם רמה קרני, מחיה מתים ה' ממית ומחיה, האל הקדוש אין קדוש, חונן הדעת כי אל דעות, הרוצה בתשובה ונכשלים אזרו חיל, מרבה לסלוח מוריד שאול ויעל, גואל ישראל שמחתי בישועתך, רופא חולים מקים מעפר דל, מברך השנים שבעים בלחם, מקבץ נדחי רגלי חסידיו ישמר, אוהב צדקה ומשפט ה' ידין אפסי ארץ, מכניע זדים רשעים בחושך ידמו, מבטח לצדיקים קשת גבורים חתים, צמח דוד ובונה ירושלים וירם קרן משיחו, שומע תפלה אין צור כאלקינו, שאותך לבדך ביראה נעבד אל תרבו תדברו גבוהה, הודאה יצא עתק מפיכם, שים שלו' ויתן עוז למלכו.
שכור אסור להתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וטעמא חזי לן דכתיב בחנה ויחשבה לשכורה, והשיבה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל וכ' נמי זבח רשעים תועבה, שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, איזה שכור ואיזה שתוי, שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, שתוי שיוכל לדבר לפני המלך.
המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי לקיים שני מקראות הללו והיו עיני ולבי שם כל הימים, וקרא נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. אסור לישב תוך ד' אמות של תפלה וכן אסור לעבור כנגד המתפלל ורב אמי ורב אסי דחלפי חוץ לד' אמות הוי. תניא שנים שיושבים ואחד מתפלל סימן רע למתפלל, שנים מתפללין ואחד יושב סימן רע ליושב אלא מרחיק ד' אמות ומתפלל. וכל הני מילי כי יתיב במילי דעלמא ובטיל אבל יתיב וקרי ק"ש או במילי דצלותא לית לן בה סימן רע, ודייקו לה מקרא גבי חנה אני האשה הנצבת עמכה בזה, עמכ"ה בהא, דהיינו ד' אמות לשכינה וא' למתפלל שכך הרחיקה דעלי הי' יושב על מזוזת היכל ה'. והא דאמרן שכור מתפלל כאלו עובד ע"ז, אם לא שתי אלא רביעית יין וגאני פורתא או מסגי שעור מיל, אמרינן דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגה את היין ורשאי לצלויי, ואי שתה יותר מרביעית כל שכן שדרך טורחתו ושינה משכרתו, ולא מבעי' שכור דאסור לצלויי אלא אפי' אינש דמרירא דעתי' לא בעי לצלויי עד דצילא דעתיה, דאמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל דאמר מר בצר אל יורה והא דאמר ר' יוחנן בשם ר' אליעזר המיצר אסור להתפלל מהדין קרא לכן שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין מכלל דהמיצר בעניות או משאר דברים כשכור דמי, מסתבר דר' אליעזר אהוראה אמר למלתיה שהמיצר אסור להורות, כיון דילפינן מקרא שהמיצר דומה לשכור, ושכור דאסור בהוראה בהדיא כתיב יין ושכר אל תשת וגו' להבדיל ולהורות. ואסורא דשכור בתפלה ילפינן מחנה שאמר לה עלי הסירי את יינך, וממילא ידעינן דמיצר נמי לא יתפלל דדמי לשכור, להכי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת אל יתפלל דאמר מר בצר אל יורה, וההוא מר ר' אליעזר הוא. — ר' חנינא ביומא דרתח לא הוי מצלי, שמואל לא מצלי בביתא דאי' בי' שכרא, אבוה דשמואל כי הוי אתא מאורחא עד תלתא יומי לא הוי מצלי, משום דלא הוי דעתייהו מיושבת עליהם לכווני. ואשכחינן לרבואתא דאמרי הני מילי בדורות הראשונים דהוו מכווני טובא כד הוו מצלי אבל האידנא לא. ומכל מקום משכרות מבעי' לי' לאזדהורי דלא ליצלי כשהוא שכור. אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים לבו כבשר שנ' יבא כל בשר להשתחות לפני ה'.
<h2>דף לב.</h2>
אחר מדרש ר' ישמעאל פותחין בהודו לה' קראו בשמו. הטעם נראה שכל השנים שהי' הארון ביריעה תקן דוד לומר לפניו מזמור זה ככתוב בספר יוחסין ובסדר עולם שבתמיד השחר הי' אומר מהודו עד אל תרעו, ובשל בין הערבים שירו לה' כל הארץ עד והלל לה'. ומפני שאמרנו סדר הקרבנות אומרים גם זה. ואנו מוסיפין רוממו ה', ושאר פסוקי דרחמי, כמו: ה' צבאות עמנו, ה' צבאות א"א בוטח כדאי' בירושלמי פסוקי' אלו לא יהיו זזים מפיך. ופותחין בברוך שאמר שהיא ברכת ההלל, דפסוקי דזמרא מתהלה לדוד עד כל הנשמה נקראו הלל כדאמר ר' יוסי יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום. ותקנו חכמים ברכה בתחלה ובסוף כמו בקריאת הלל המצרי ובברוך שאמר עשר פעמים ברוך כנגד עשרה מאמרות וקודם תהלה לדוד אומרין יהי כבוד, שבאלה פסוקים כ"א אזכרות כנגד כ"א פסוקים שבתהלה לדוד. ולא מבעי איניש לאשתעויי מברוך שאמר עד סוף י"ח ברכות דתפלה, דברוך שאמר צורך תפלה כדאמרינן לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. והיה מצד הדין לומר ישתבח אחר כל הנשמה ת"י, שהוא סוף פסוקי דזמרה אלא שנהגו להוסיף: לך ה' הגדולה ושירת הים. והמחוור לומר ישתבח אחר ועתה אלקינו מודים אנחנו לך וגו', שהן משירי דוד ולומר עליהן ישתבח ואחר התפלה יאמרו אתה הוא ה' לבדך וגו' והשירה, דבין ישתבח ליוצר אור לא יפסיק כדאמרינן בירושלמי.
<h2>דף לב:</h2>
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין ושוהין שעה אחת אחר תפלתן שנ' אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, וכ' אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. בתפלת י"ח אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואמרינן דוקא מלך ישראל אבל מלך עכו"ם פוסק אם לא אפשר לו לקצר ולסיים תפלתו, ואם אפשר לקצר יקצר, ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אבל עקרב פוסק דמחיא בתר דמחיא, ואמרינן בירושלמי אפי' בנחש אם מרתיע נגדו מסטר מלפניו. אמר רבי יצחק ראה שוורים באים לקראתו פוסק דתני ר' אושעי' מרחיקין משור תם נו"ן אמה ומשור המועד כמלא עיניו.
<h2>דף לג.</h2>
מזכירין גבורות הגשמים בתחית המתים ששקולה כתחית המתים. ר' יהודה אומר (תענית ב') העובר לפני התיבה ביו"ט אחרון של חג, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר, ביו"ט ראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר. והלכתא כר' יהודה דאמר הכי, ומשמי' דר' יהושע בן בתירא אמר כמסקנא דמלתא, ואע"ג דאמרינן התם תרי תנאי אליבא דר' יהודה אסיקנא דר' יוחנן דאמר הלכה כר' יהודה, אר' יהודה דמשנה קמייתא קאי מדפריך עליה ובירושלמי לא משמע הכין ואנן אתלמודא דידן קא סמכינן. ואמרינן בירושלמי (תענית פ"א ה"ב) מ"ט דר' יודה דאמר מתחיל במוסף דשמיני דחג ופוסק במוסף יום א' דפסח, כדי שיצאו המועדות בטל, שהטל סימן ברכה לעולם, ובאורתא ובצפרא לית תמן כל עמא. ואנן נמי דאית לן תרי יומי לא חיישינן לספקא אלא מתחילין בשמיני וכיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ושאלה בברכת השנים מתחילין בזי"ן מרחשון דהלכתא כר' גמליאל (תענית י'). תניא חנינא אומר בגולה עד ששים בתקופה, פי' ביום ששים לתקופת תשרי מתחילין לשאול גשמים דיום ששים כלאחר ששים. איכא מאן דאמר דהאי גולה בבל הוא שאינה צריכה למטר כל כך כדאמר מי גרם לבבל שימלאו אוצרות בר, מים רבים ששוכנת עליהם. ואיכא מאן דאמר גולה סתם קאמר, ומנהגות יש בדבר זה. שלחו בני נינוה לרבי כגון אנן דצריכין למטר אפי' בתקופת תמוז כיחידים דמינן, ובשומע תפלה מדכרינן או כרבים דמינן ובברכת השנים מדכרינן שלח להו כיחידים דמיתו. מיתיבי אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהשנים כתקונם וישראל על אדמתן, שהקציר בניסן ובארץ ישראל, אבל בזמן הזה הכל לפי המקומות, והכל לפי הזמן, מתניתין קרמית עלה דרבי, רבי תנא הוא ופליג. מאי הוי עלה רב נחמן אמר בברכת השנים אומר ותן טל ומטר אי אצטריך לן אפי' בתקופת תמוז, רב ששת אמר בשומע תפלה, והלכתא בשומע תפלה. וקשי' לן בהא דפסקינן בשומע תפלה והא קיי"לן אע"פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים והאי קושי' הוי' קשי' לי' נמי להרב רבי יהודה ז"ל. ואנן רגילין להשיב, כשאמרו אם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים, מפני שפרנסה דבר הצריך לכל הוא ואין בו היזק לרבים, אבל מטר בזמן שאינו צריך לרוב העולם כגון בתקופת תמוז, יש בו היזק לאחרים, לכן אין לו לומר בברכת השנים שהיא ברכה מזומנת לכל העולם לגשמים בזמנם, ושלא בזמנם דאי' בהו היזק לאחרים לית לי' למימר ותן מטר, אלא אומר בשומע תפלה כשאר צרכיו.
<h2>דף לד.</h2>
אמר רבי יצחק טעה בשלש ראשונות חוזר לראש, בג' אחרונות חוזר לעבודה, באמצעיות חוזר למקום שטעה, דאין להם סדר, ומאותה ברכה שטעה אומר אחריה כל הברכות הסדורות אחריה על הסדר, שאם טעה ולא אמר ברכת החולים ונזכר בשומע תפלה, חוזר לברכת החולים ואחריה ברכת השנים, וברכת מקבץ נדחי וכן כולם עד סוף התפלה, דקיי"לן תפלה על הסדר כמפורש בהל' הגאון ר' יצחק וזה לשונו א"ר הונא טעה בג' ראשונות וכו' ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר, בהא שמעתא פסקו קמאי כר' אסי, ואמרי אע"ג דאקשי לרב הונא מדתנן מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה, ומפרק דהיינו מתחלת אתה חונן, שנוי בעלמא הוא ולא סמכינן עלה ולא מפקינן מתני' מפשטי', ודאי הכין הוא, אלא דחזינן לגאון ז"ל דאמר היכא שטעה באמצעיות כגון ששכח ברכה ואדכר לאחר שעבר את מקומה, כיון דאמצעיות אין להם סדר אומרה במקום שזוכרה, אף שאין כאן מקומה ודיו. וקשיא לן דהא בהדי' גרסינן (כ"ח ע"ב) שמעון הפקולי הסדיר ח"י ברכות על הסדר וגרסינן במגלה (י"ז:) הקורא המגלה למפרע לא יצא וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה, תפלה מנ"ל דתני' שמעון הפקולי הסדיר ח"י ברכות על הסדר ובמתניתא תני ק"כ זקנים תקנו ח"י ברכות על הסדר, אלמא היכא דלא אמרן על הסדר לא יצא, א"כ האיך אמרינן אי שכח ברכה במקומה וברך ברכה שלאחריה ואח"כ נזכר שאומרה במקום שזוכרה ודיו, הלא בטל סדר הברכות ומברך למפרע ועוד תניא בתוספתא (פ"ב דמגילה) קרא המגלה והשמיט פסוק אחד לא יתחיל ויקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סוף וכן בהלל ובק"ש ובתפלה, ואי אמרת דאמר רב אסי היכא דהשמיט ברכה אחת שאומרה אח"כ במקום שזוכרה ודיו, א"כ רב אסי פליג אמתניתא והוי מותבינן תיובתא מינה, ומדלא אותבינן, שמע מינה דלא פליג אמתניתא, והא דאמר רב אסי אין להם סדר, לאו למימרא דאין להם סדר כלל, אלא דלא למהוי כג' ראשונות וג' אחרונות היכא דטעי בחדא מינייהו אפי' בשלישית חוזר לראש, אבל באמצעיות היכא דטעי בברכה ונזכר לאחר שעבר את מקומה אינו חוזר לאתה חונן אלא לתחלת אותה ברכה שטעה, ורב הונא סובר שחוזר לאתה חונן, ולית הלכתא כוותי' עכ"ל אבל יש מחכמי צרפת שכתבו דאמצעיות אין להם סדר כלל ואומר במקום שנזכר, ודייקו נמי מדאמר רב אסי אמצעיות אין להם סדר ולא אמר טעה באמצעיות חוזר למקום שטעה, כלישנא דרב הונא טעה באמצעיות חוזר לאתה חונן, דפליג עליה, וממילא ידעינן דאין צריך להתחיל אתה חונן, אלא ודאי ס"ל לרב אסי שאין לאמצעיות סדר כלל ואומרה במקום שנזכר ולא הפסיד כלום ממה שכבר התפלל מהם. והא דאמרינן במגלה וכן בתפלה דלא יצא למפרע, בג' ראשונות וג' אחרונות עסקינן, דצריך לומר כסדר, לא באמצעיות, אע"ג דשמעון הפקולי הסדיר כולן על הסדר, לכתחלה בעינן למיעבד הכי, ולעכובא לא אמר. ולי הכותב נראה מה שאמר הגאון היכא שטעה אומרה במקום שזוכרה אף שאין כאן מקומו, לאו למימרא שאם עומד בברכת ולירושלים עירך ונזכר ששכח השיבנו, שדי שאומר השתא השיבנו ואח"כ ולירושלים, דודאי בעי לאהדורי על השיבנו ובתר הכי סלח נא, ראה בענינו וכולן על הסדר אלא מיהו לא הפסיד אתה חונן ואין צריך לחזור אליה וכלפי מה שאמר ר"ה דבכה"ג חוזר לאתה חונן אהא מלתא אמר רב אסי אמצעיות אין להם סדר, שאף שברכת אתה חונן לא הי' בסדר סמוך להשיבנו, אעפ"כ אתה חונן עלתה לו.
וכ' בעל הלכות הא דאמרן טעה ולא הזכיר של ראש חודש ונזכר בהודאה או בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים תפלתו חוזר לראש, הכי נמי אי טעה בשלש ראשונות שחוזר לראש ובאמצעיות חוזר למקום שטעה ובאחרונות חוזר לעבודה הני מילי דלא סיים ועקר כרעיה אבל עקר כרעיה ונזכר שטעה אפי' באמצעיות או באחרונות חוזר לראש התפלה. ונראה אפי' עדיין לא עקר רגליו אלא שאין רגיל לומר תחנונים אחר תפלת י"ח הוי כאלו עקר רגליו כלישנא בתרא דרב נחמן בר יצחק והכין אי' בירושלמי הסיח דעתו מלהתפלל כעקר רגליו דמי.
א"ר יהודה אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעיות, והלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה והיינו כל צרכיו, אבל באמצעיות מוסיף דוקא מעין הברכה, שאם יש חולה בתוך ביתו אומרה בברכת רפאנו, ואם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים.
ואלה הברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף, כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם שנ' ה' זוקף כפופים. קידה על אפים, כריעה על הברכים, השתחויה פשוט רגלים וידים שנ' הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה.
<h2>דף לד:</h2>
המתפלל וטעה סימן רע לו אמר רב ספרא ובאבות. תניא המתפלל צריך לכוון את לבו, ואם אין יכול לכוון לבו בכולן, יכוון באחת, א"ר ספרא באבות, ואין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו שנ' נשא לבבנו אל כפים ודוקא ביחיד אבל בצבור כ' ויפתוהו בפיהם וגו' והוא רחום יכפר עון.
<h2>דף מב.</h2>
מבעי' לי' לאינש למסמך גאולה לתפלה דשלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה דכ' וסמך ושחט, תיכף לנטילת ידים ברכה דכ' שאו ידיכם קודש וברכו, תיכף לגאולה תפלה דכ' יהיו לרצון אמרי פי וגו' צורי וגואלי וכ' בתרי' יענך ה' ביום צרה. ואמר ר' יוסי תיכף לסמיכה שחיטה, אין פסול נוגע באותו קרבן, תיכף לנטילת ידים ברכה, אין שטן בא לקטרג באותו סעודה, תיכף לגאולה תפלה מי שעושה כן אינו נזוק כל היום. אמר ר' אמי מי שאינו תוכף גאולה לתפלה דומה לאוהבו של מלך שהדפיק על פתחו, יצא המלך לידע מה הוא מבקש, מצאו שהפליג גם הוא הפליג.
<h2>דף מז.</h2>
ואמרינן פ' אלו נאמרים (סוטה ל"ט) אין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא, ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר, עד שיכלה התרגום מפי המתרגם, ואין הצבור רשאי לענות אמן עד שתכלה הברכה מפי הקורא.
<h2>דף מז:</h2>
תנו רבנן (חולין כ"ד:) נתמלא זקנו ראוי לעשותו שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו, שליח צבור נקרא לפי שצרכי צבור נחתכים על פיו. והא דאין יורד לפני התיבה מי שלא נתמלא זקנו, היינו שאין ממנין אותו לכך משום כבוד הצבור, אבל באקראי מוציא רבים ידי חובתן משהביא ב' שערות בזמנם וכן נושא כפיו משהביא ב' שערות אף אם אין כאן כהן אלא הוא, אבל אין ממנין אותו לכך עד שיתמלא זקנו, אבל קודם שהביא ב' שערות אפי' באקראי אינו נושא כפיו לבדו אבל עם כהנים אחרים גדולים עולה לבסומי קלא כמו שהיו עושין בשיר דתנן בין רגלי הכהנים היו עומדין וצוערי הלוים נקרין ועוד נראה דאפי' מצוה איכא כדי לחנכם וללמדם... ואימתי כשר לעבודה משיביא ב' שערות ר' אומר עד שיהא בן עשרים. שדר רב נטרונאי גאון ריש מתיבתא דמתא מחסיא במקום שאין מצוי שליח צבור שנתמלא זקנו ואיכא בן י"ג שנה ויום א' שהביא ב' שערות יורד לפני התיבה שהוא מחויב בדבר ויכול להוציא רבים ידי חובתן, דבמקום שאפשר למיהוי גברא מליא עדיף טפי מינוקא אבל במקום בטול קדושה ויש"ר אפי' בן י"ג נעשה ש"צ. ונראה דאף כהן בן י"ג שנה ויום א' במקום שאין כהן גדול כלל, עולה לדוכן. שמעתי מרבותי שאלה השמועות בגמרא תשעה ועבד מצטרפין, תשעה וארון מצטרפין, שנים ושבת רמיזי בעלמא נינהו, וקטן פורח וקטן היודע למי מברכין דאמרי מצטרפין, כולן אינן הלכה ואין עושין בהם מעשה. אמר רבי יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו קורעין גזר דינו של ע' שנה שנ' בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' מה טעם בפרוע פרעות משום דברכו את ה' פי' בפרוע פרעות בטול פורענות, כי פרעה אהרן מתרגמינן ארי בטלינון אהרן. אמר ר' יוחנן אפי' יש בו שמץ ע"ז מוחלין לו כתיב הכא בפרוע וכ' התם כי פרוע הוא.
<h2>דף נג:</h2>
אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן שנ' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים אלא שעונין אמן, מאי אמן, א"ר חנינא אל מלך נאמן. ועם הכל עונין אמן חוץ מאחר תנוקות של בית רבן דלהתלמד עשויין בעידן מפטירייהו עונין. ואמר באגדתא (מדרש תהילים ל"א) אמונים נוצר ה' אלו שאומרין אמן באמונה, הרי ש"צ אומר מחיה המתים, והם לא ראו תחית המתים ועונין אמן ומאמינים שהק"בה מחיה מתים, אומר גאל ישראל ועדיין לא ראו הגאולה ואומרין אמן, אומרין אמן על בונה ירושלים, ועדיין היא בחרבנה, קרי נוצר אמונים ה'.
<h2>דף ס:</h2>
וחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום ודוד מלך ישראל שהיו בימיו מאה בחורים מישראל מתים בכל יום עמד ותקן מאה ברכות שנאמר נאום הגבר הוקם על, על בגימטריא מאה. כך פרש רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא. וכל ברכה צריכה שם ומלכות ואע"ג דסייע אביי לרב דלא צריך מלכות (מ' ב') פסקו רבותא כר' יוחנן, דסתמא דגמרא דחי לי', ותו דבירושלמי (ר"פ הרואה) רבי זעירא ורב יהודה תלמידי דרב אמרי בשמי' כל ברכה שאין בו מלכות אינה ברכה אמר ר' תנחומא טעמא דכתיב ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך, ולדידהו לא פליגי, והכי נהיג עלמא. בשחר בהשכמה יטול פניו ידיו ורגליו ובמקומות שרגלים תמיד מכוסות לא צריך לרחצם. ואחר כך מברך אלו י"ט ברכות נטילת ידים, אשר יצר, המחזיר נשמה, אשר נתן לשכוי, שלא עשני גוי, אשה, עבד, פוקח עורים, מלביש ערומים, זוקף כפופים, רוקע הארץ, מכין מצעדי גבר, שלא חסר מכל צרכי, אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה, המעביר שינה מעיני, וג' ברכות התורה, הרי י"ט. ומאן דגרע או מוסיף לא משגחינן בי' דהנהו כתיבנא להו מגרסת הגמרא. ואיכא מקצת חכמים דמדקדקי ואמרי הא דאמרינן כד שמע קול תרנגולא אומר ברוך אשר נתן לשכוי, וכי זקיף אומר זוקף כפופים, וכי סיים מסאני אומר שלא חסר מכל צרכי, היכא דלא שמע קול תרנגולא, ולא זקיף ולא סיים מסאני לא מברך, ואנן לעניות דעתין לא חזי לן הכי, דהני ברכות כולן מחדוש מעשי בראשית כל יום, וצריך אדם לחדויי ולשבוחי קמיה קב"ה על כך, אעפ"י שלא שמע קול תרנגולא ולא זקיף ולא פשט ולא לבש ולא סיים מסאני, ומברכם בעונתן בעת חדוש ובעת פרוד הלילה מן היום, וכך כתב רב נטרונאי גאון ורב עמרם ז"ל. וגם ברכת התורה מברך בכל יום. ונהגו לפתוח בשחרית בפרשת תמיד ואח"כ ברכת כהנים שבמקדש אמרו ב' כהנים אחר העבודה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת ובשבת יש מוסיפין וביום השבת. אבל אין מנהג לומר פסוקי מוסף דראש חודש ומועדים, כיון שקורין בספר תורה פ' ר"ח בכל חודש ופ' מועדים במועד, אבל פ' תמיד השייכת בכל יום ואין מוציאין ס"ת בכל יום לקרותה, וכן מוסף שבת אינו אלא ב' פסוקים ולא תקנו לקרותם בס"ת ולא להוסיף מה שאינו ענין תקנו לאמרם בהשכמה עם פרק איזהו מקומן. ופרק זה שהוא סדר כל הקרבנות תקנו לאמרו להזכיר כל הקרבנות בכל יום כדאמרינן (מנחות ק"י) זאת תורת העולה, זאת תורת החטאת זאת תורת האשם, העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, בתורת אשם כאלו הקריב אשם. ותקנו לומר מדרש רבי ישמעאל שבתוכו המדות שהתורה נדרשת בהן לצאת חובת כל ישראל לעסוק במקרא במשנה ובמדרש ורבנו אליהו הזקן ז"ל תקן סדר לז' ימי השבוע שיקרא בכל יום מתורה נביאים וכתובים וסדר המערכה הכולל כל עבודות שהיו במקדש ופרשיותיהן. אעפ"י שאין אומרים תורה שבכתב על פה (גיטין ס') נהגו לומר פרשיות אלה על פה, שאי אפשר שיביא כל אחד ואחד ספרו. ומצינו בכהן גדול שקרא על פה (יומא ע') ובעשור שבחומש הפקודים משום דלא אפשר, וכמו שהתירו ספר אפטרתא ואגדתא משום עת לעשות לה', וכתבו כל התלמוד אע"ג דדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב, משום שראו שבשעבוד הגלות אימעוט לבא לעסוק בתורה, אמרו מוטב שתעקר אות אחת ולא תשתכח תורה מישראל. אבל חזן הקורא וס"ת לפניו אסור לקרוא תיבה אחת על פה וכן בתשובה לרב שישנא גאון ז"ל, שליח צבור כיון שנפתח ס"ת אסור לו לומר אפי' תיבה אחת שלא מן הכתב דכתיב וידבר א' את כל הדברים האלה, מאי האלה, מלמד שהיו הדברים כתובים לפניו ומן הכתב אמרן לפיכך צריך הקורא בתורה שיהיו כל דבריו מן הכתב וכתיב והלוחות וגו' והמכתב מכתב א' הוא.
